<h1>ראב"ן — ב"מ</h1>
<h2>דף מא.</h2>
תנן מי שחשוד ונתחייב שבועה דאוריתא שכנגדו נשבע ונוטל ואם אמר שכנגדו אני מאמינו בשבועה השבעוהו ויפטור מאי, מי אמרינן מידי דהוי אקרוב או אפסול דפסול לעדות וכי קבליה קבליה וסמכינן אעדות הכא נמי לא שנא או לא. ונראה לי חשוד על השבועה חלוק ב' פנים, האחד מועל בשבועה והשני משחק בקוביא ומפריחי יונים ומלוי רבית והדומה להם, ומועל בשבועה לא דמי למקבל פסול לעדות דפסול לעדות לא מעל בעדות להעיד שקר דאי הוי לא מצי (מועל) [מועיל] לקטליה דתנן [בכורות כ"ט.] החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אלא כגזלן וכיוצא בו דעוברין על דת משום חימוד ממון מיירי דאמרינן כיון דמחמידי ממון שקלי שוחדא ומסהדי הילכך כי הימנוה הימנוה, אבל מועל בשבועה שכבר מעל (בי) [בה] אע"ג דהימנוה לא קא מהימן הוא, אבל משחק בקוביא ומלוה ריבית והדומין להן שלא מעלו עדיין בשבועה נראה לי דדמי לקבלת פסול לעדות דאי הימנוה הימניה ומשביעין ליה שבועה הנוהגת בזמן הזה שאינה חמורה בכל כך ליענש עליה כל העולם, אבל שבועה שהיתה נוהגת בימי חכמים שהיתה חמורה שנפרעין ממנו ומכל העולם נראה לי דלא היו משביעין אותו אפילו כי הימנוה דלא ליענשו עליה. ועוד שבועה דאוריתא מפכינן משום [ד]בעל כרחו של נתבע מפכי בית דין שבועה עליה או ישבע או לא ישתלם דלא מצי איהו לאשבועי לנחשד, ושבועה זו של שכנגדו תקנת חכמים הוא כדי להפיס דעתו של נתבע דמאורייתא מי שעליו לשלם הוא נשבע והמחייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ותקנו חכמים לשכנגדו להפיס דעתו. ושבועת היסת אם ניתחייב החשוד לא מפכינן לה אשכנגדו לישבע וליטול אלא מוקמינן לה אדאורייתא ופטור משבועה ומן תשלומין וכיון דלא מחייב שבועה מדאורייתא לא מחייב תשלומין. ולגבי אינו חשוד דאמרינן [שבועות מ"א.] מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן איכא בינייהו מפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן דאי אמר הנתבע השבע וטול לתובע לא מחייבינן ליה לישבע וליטול אלא המחויב ישבע ולא ישלם או ישלם בעל כרחו, מיהו אם יקבל עליו התובע לישבע נ"ל דנשבע, דלא מפכינן משמע דבי דינא לא מפכי אבל אי איהו מקבל מדעתיה עביד, אבל שבועת היסת אי מחייב הנתבע ואפכה אתובע מפכינן לה עליה בע"כ וישבע ויטול ואם לאו לא יטול, דשבועת היסת אינה אלא להפיס דעתו של תובע שלא יאמר בולא כלום אבדתי את שלי וכיון שאמר לו זה השבע וטול אין לך פיוס דעת גדול מזה וישבע ויטול אם האמת עמו. ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכי נ"ל דטעמא משום דקסבר דהא דאמרה תורה מי שעליו לשלם הוא נשבע (ו)לא להחמיר עליו דלא מצי למימר השבע וטול אלא להקל עליו משום דתפיס והממון בחזקתו, מיהו אי איהו בעי לאחמורי אנפשיה ולחיוביה עצמו בשבועת התובע תע"ב. ואע"ג דמר רב יהודאי גאון וגאונים אחרים פסקי לית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, הרב רבינו גרשום מאור הגולה אמר כי כך קיבל מרבו ר' ליאון נ"ע דהילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וכך נהגו הדורות אחריו בזה המלכות, וניראין לי דבריו כדפרישית טעמא דמר בר רב אשי ודבריו נכוחים.
<h2>דף מד:</h2>
תנן מי שחשוד ונתחייב שבועה דאוריתא שכנגדו נשבע ונוטל ואם אמר שכנגדו אני מאמינו בשבועה השבעוהו ויפטור מאי, מי אמרינן מידי דהוי אקרוב או אפסול דפסול לעדות וכי קבליה קבליה וסמכינן אעדות הכא נמי לא שנא או לא. ונראה לי חשוד על השבועה חלוק ב' פנים, האחד מועל בשבועה והשני משחק בקוביא ומפריחי יונים ומלוי רבית והדומה להם, ומועל בשבועה לא דמי למקבל פסול לעדות דפסול לעדות לא מעל בעדות להעיד שקר דאי הוי לא מצי (מועל) [מועיל] לקטליה דתנן [בכורות כ"ט.] החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אלא כגזלן וכיוצא בו דעוברין על דת משום חימוד ממון מיירי דאמרינן כיון דמחמידי ממון שקלי שוחדא ומסהדי הילכך כי הימנוה הימנוה, אבל מועל בשבועה שכבר מעל (בי) [בה] אע"ג דהימנוה לא קא מהימן הוא, אבל משחק בקוביא ומלוה ריבית והדומין להן שלא מעלו עדיין בשבועה נראה לי דדמי לקבלת פסול לעדות דאי הימנוה הימניה ומשביעין ליה שבועה הנוהגת בזמן הזה שאינה חמורה בכל כך ליענש עליה כל העולם, אבל שבועה שהיתה נוהגת בימי חכמים שהיתה חמורה שנפרעין ממנו ומכל העולם נראה לי דלא היו משביעין אותו אפילו כי הימנוה דלא ליענשו עליה. ועוד שבועה דאוריתא מפכינן משום [ד]בעל כרחו של נתבע מפכי בית דין שבועה עליה או ישבע או לא ישתלם דלא מצי איהו לאשבועי לנחשד, ושבועה זו של שכנגדו תקנת חכמים הוא כדי להפיס דעתו של נתבע דמאורייתא מי שעליו לשלם הוא נשבע והמחייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ותקנו חכמים לשכנגדו להפיס דעתו. ושבועת היסת אם ניתחייב החשוד לא מפכינן לה אשכנגדו לישבע וליטול אלא מוקמינן לה אדאורייתא ופטור משבועה ומן תשלומין וכיון דלא מחייב שבועה מדאורייתא לא מחייב תשלומין. ולגבי אינו חשוד דאמרינן [שבועות מ"א.] מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן איכא בינייהו מפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן דאי אמר הנתבע השבע וטול לתובע לא מחייבינן ליה לישבע וליטול אלא המחויב ישבע ולא ישלם או ישלם בעל כרחו, מיהו אם יקבל עליו התובע לישבע נ"ל דנשבע, דלא מפכינן משמע דבי דינא לא מפכי אבל אי איהו מקבל מדעתיה עביד, אבל שבועת היסת אי מחייב הנתבע ואפכה אתובע מפכינן לה עליה בע"כ וישבע ויטול ואם לאו לא יטול, דשבועת היסת אינה אלא להפיס דעתו של תובע שלא יאמר בולא כלום אבדתי את שלי וכיון שאמר לו זה השבע וטול אין לך פיוס דעת גדול מזה וישבע ויטול אם האמת עמו. ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכי נ"ל דטעמא משום דקסבר דהא דאמרה תורה מי שעליו לשלם הוא נשבע (ו)לא להחמיר עליו דלא מצי למימר השבע וטול אלא להקל עליו משום דתפיס והממון בחזקתו, מיהו אי איהו בעי לאחמורי אנפשיה ולחיוביה עצמו בשבועת התובע תע"ב. ואע"ג דמר רב יהודאי גאון וגאונים אחרים פסקי לית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, הרב רבינו גרשום מאור הגולה אמר כי כך קיבל מרבו ר' ליאון נ"ע דהילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וכך נהגו הדורות אחריו בזה המלכות, וניראין לי דבריו כדפרישית טעמא דמר בר רב אשי ודבריו נכוחים.
<h2>דף מו:</h2>
[ההוא גברא] דחביל סכינא דאשכבתא [ב"מ קט"ז.], שהיה חייב לו דינר והיה כופר בו ומשכנו בסכינו ובעל הסכין תובעו לדין לפני אביי וטענו השאלתי לך סכיני החזירהו לי והחובל השיב משכנתיך בו עד שתתן לי דינר שאתה חייב לי, וחייבו אביי לחובל להשיב הסכין משום כי נפש הוא חובל, ואפי' ל"ה דבר שנעשין בו אוכל נפש לא היית [יכול] לטעון עד כדי דמיו דדבר העשוי להשאיל ולהשכיר הוא כדמסיק ואזיל, והדינר שאתה תובעו קום עליה בדינא בפני ואם יש לך עדים שהוא חייב לך הבא וטול ואם לאו ישבע לך שבועת היסת ופטור. ורבא אמר ל"צ למיקם על הדינר בדינא שהרי תפוס ועומד וידו על העליונה ומגו שהיה יכול לטעון לקוח הוא בידי כי טוען משכון הוא בידי נאמן, ואם היה זה המשכון דבר שעושין בו אוכל נפש חייב להחזירו משום כי נפש הוא חובל, מיהו א"צ לדון על הדינר כי משעה שמשכנו נתחייב לו דינר וזה יפרע לו דינר שלו או ב"ד ימשכנוהו במשכון אחר ויתנוהו לזה וא"צ להביא עדים אלא ישבע זה החובל שזה חייב לו ויטול, וכדמסיק לרבא סכינא דאשכבתא אינו עשוי להשאיל ולהשכיר. ולתרווייהו חייב להחזיר הסכין משום כי נפש הוא חובל, ולתרווייהו נמי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר דברים הידועים שעשאם בעליהן והעמידום להשאיל ולהשכיר אין אדם יכול לטעון עליהן לא לקוח ולא משכון, ובהא סכינא פליגי דלאביי הוי עשוי להשאיל ולהשכיר ולרבא כיון דפגום לא הוי, וגם בקום עליה בדינא פליגי דלאביי צריך למיקם ולרבא ל"צ. דברים העשויין להשאיל ולהשכיר דברים הידועים שעשאום בעליהם והעמידום להשאיל ולהשכיר אין יכול אדם ליטעון עליהם לא לקוח ולא משכון אלא בראייה בעדים, אבל אם אינן ידועין שעשויין להשאיל ולהשכיר יכול אדם לטענו עליהם גם לקוח גם משכון, זולתי אם ראוהו עדים שנכנס לבית חבירו ונטל כלים תחת כנפיו ויצא וטוען לקחתים ו[ב]על הבית טוען השאלתים לך אע"פ שאינם ידועים שעשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר לקוחים הם בידי, והוא אם אותו בעה"ב אינו עשוי למכור כליו, אבל עשוי למכור את כליו וכלים שהטמין תחת כנפיו דרכו להטמין שגנאי היא לו לישאם בפרהסיא או המטמין אדם צנוע ובוש לישא שום כלי בפרהסיא נאמן לומר לקוח הן בידי כאשר מפורש בפ' כל הנשבעין בשבועות [מ"ו:]. והא דרבא דאפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא, י"ל שהיו יודעים שהעמידום בעליהם להשאיל ולהשכיר או שראו עדים אביו של יתומים שנכנס לביתו של זה ונטל כלים תחת כנפיו ויצא לזה טוען השאלתים לאביהם והוא אינו עשוי למכור כליו.
